מתי תתכן חלוקת רכוש בלתי שוויונית?

 

סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון (תיקון מס' 4, תשס"ט – 2008) קובע כי במקרים מיוחדים, בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני, יכולים לפסוק כי חלוקת הרכוש המשותף במסגרת הסכם גירושין לא תהיה שוויונית, אלא תיצור איזון אחר, בלתי שוויוני, בחלוקת הרכוש המשותף בין בני הזוג.
מדובר בתיקון לחוק יחסי ממון (תשל"ז – 1977), המורה לבתי המשפט לענייני משפחה ולבתי הדין הרבניים, לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד.
כך, בין השיקולים והנסיבות החריגות להפעלת סעיף 8(2): פערים כלכליים ניכרים, בין בני הזוג, אלימות שהפעיל אחד מבני הזוג, הברחת רכוש על ידי אחד מבני הזוג או בגידה (יש לציין כי הנסיבות החריגות האמורות אינן מפורטות בחוק, המתייחס באופן כללי ל"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת").
 
האם בגידה מצדיקה חלוקה לא שוויונית של הרכוש?
בעבר, ההלכה היתה ברורה: הבגידה עצמה אינה מהווה נסיבות מיוחדות, המצדיקות סטיה מכלל השוויוניות. ההלכה נקבעה בפסיקת העליון (ע"א ‎264/77) והרציונל מאחוריה היה כי הגורם לפירוק הנישואין אינו צריך להיענש על כך, בעת חלוקת הרכוש המשותף.
עם זאת, בית הדין הרבני נוטה לעתים (לא בכל המקרים) לפרש את סעיף 8(2) בצורה יצירתית, ולקשר בין בגידה לאובדן חלק מהרכוש המשותף. כך, למשל: רק לאחרונה, ניתן פסק דין מפורסם של בית המשפט העליון, שזכה לכינוי "הבוגדת" (בג"ץ 4602/13), לפיו אין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, ששללה מאשה זכאות למחצית מדירת המגורים הרשומה על שם בעלה, בין היתר עקב בגידתה בבעלה.
פסק הדין המדובר קיבל חיזוק נוסף מבית הדין הרבני הגדול בירושלים, שקבע בהחלטה שכונתה "פסק דין הבוגדת 2" (תיק רבני, בית דין רבני גדול בירושלים 992261-3) כי בגידה ממושכת של אשה בבעלה מהווה עילה לחלוקת רכוש לא שוויונית. לגישת הדיינים בתיק, דווקא הדין האזרחי, סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, הוא המצדיק שלילת רכוש מהאשה, בשל בגידתה.
 
כאמור, בית הדין הרבני נוטה לפסוק בכל מקרה לגופו. כך, פסק דין אחר שניתן בבית הדין הרבני בנתניה לאחרונה קבע דווקא ההפך. בית הדין הרבני בנתניה התעלם מהעובדה שאשה בגדה בבעלה, פסק לטובתה בחלוקת הרכוש וקיבל את דרישתה לחלוקה שוויונית של הרכוש.
 
מהם פערים כלכליים המצדיקים חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש?
פערים כלכליים מצדיקים חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש, כשחוסר האיזון הכלכלי בין בני הזוג בולט באופן מיוחד. בתי המשפט מתייחסים בהיבט זה למצבם העתידי הכלכלי ולא רק למצבם בהווה ובעבר. בדרך כלל, מדובר בחלוקה לא שוויונית של חלק מהרכוש ולא של כל הרכוש.
כך, למשל: השופט שנלר (בעמ"ש 1279/07) קבע כי איזון חלק ממשאבי בני הזוג בתיק שהובא בפניו, יהיה בחלוקה של 60% לאשה ו-40% לבעל. הוא נימק זאת בכך שהאשה היתה מי שדאגה לגידול הילד וצורכי המשפחה לאורך כל הנישואין, בעוד בעלה מפתח את העסק שלו. לאחר הגירושין, הבעל נותר עם העסק – עבודה קבועה, שהכנסות רבות בצדה, שנבנתה בזכות 10 השנים של החיים המשותפים.
לעומת זאת, אשתו שלא התאפשר לה לפתח אפשרות הכנסה דומה, בשל דאגתה לבית ולגידול הילד, מצאה עצמה לאחר 10 שנים של חיים משותפים עם הכנסה נמוכה בהרבה ובלתי קבועה.
מטרת החלוקה הבלתי שוויונית של חלק מהרכוש המשותף, היתה לאפשר יצירת שוויון עתידי בהזדמנויות ביניהם.
אילו נסיבות אלימות מצדיקות חלוקה בלתי שוויונית של רכוש?
השופט דרורי (בע"מ 638/04, 640/04) קבע כי כשמוכחת אלימות פיזית ונפשית מתמשכת ולא חד פעמית "ניתן לעשות שימוש מושכל בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שייתן ביטוי לכך שמדובר באשה מוכה, והצדק מחייב כי במסגרת החלוקה של כלל הנכסים, החלק שיינתן לה – יהיה גבוה יותר".
 
האם כל אלימות בין בני זוג מצדיקה חלוקה בלתי שוויונית של רכוש?
בפסק הדין נשוא בע"מ 7272/10 דן בית המשפט  בנסיבות שבהן האלימות משפיעה על מצבו הכלכלי של הקורבן ומצדיקה חלוקה בלתי שוויונית. בפסק דין זה הוצגו גישות שונות במעט של השופטים.  
כך למשל, השופטת ברק-ארז (בע"מ 7272/10) קבעה, כי אלימות קיצונית מתמשכת, העומדת במבחן "שלילת האנושיות", שהוכחה בהליך פלילי מקביל להליך הגירושין, יכולה להוות שיקול לשלילת חלקו של בן הזוג האלים ברכוש ובנכסים בעלי אופי אישי של בן הזוג המוכה.
בתיק המדובר, קבעה השופטת ברק-ארז כי יש הגיון למנוע ממי שביקש ליטול את חייה של בת זוגו ליהנות מזכויות פנסיוניות התלויות בעצם חייה.
יחד עם זאת, השופטת קבעה כי שאר הרכוש המשפחתי, כולל קופת הגמל וקופת ההשתלמות של האשה, שהזכויות בהן אינן תלויות בחייה, יחולק שווה בשווה בין שניהם.
 
 
באותו פסק דין, השופט הנדל קבע, כי ההשפעה של מעשי האלימות הקשים על יכולתו של בן הזוג להיות עצמאי, או לכלכל את עצמו לבדו, היא המכריעה בשאלה. כך, רק אם מעשי האלימות הקשים פגעו ביכולתו של בן הזוג הנפגע לעבוד, או בכושר ההשתכרות שלו, יש הצדקה לחלוקה בלתי שוויונית של חלק מהרכוש המשותף.
השופט מלצר ,שהתייחס לקביעה של השופט הנדל, קבע לעומת זאת, כי ישנם מקרים שבהם – גם אם האלימות הקשה לא גרמה לנזק כלכלי מוכח לבן הזוג הנפגע – הרי שעדיין ניתן להכריע בדבר חלוקה לא שוויונית של הרכוש. זאת, כדי למנוע מצב של "רשע וטוב לו", כמו במצב של בן זוג שהורשע בניסיון רצח של אשתו, ועדיין יהיה זכאי למחצית הרכוש המשותף שלהם.
 
מתי הברחת רכוש תצדיק חלוקה בלתי שוויונית של רכוש?
השופטת בן שחר (בתמ"ש 36442/08) קבעה, כי התנהלותו של הנתבע בתיק שהובא לפניה – הברחת רכושו לפני הליך הגירושין ותוך כדי ההליך, ניצול האמון המוחלט שאשתו רחשה כלפיו, והסתרת המידע לגבי הרכוש – ביחד עם הפערים הניכרים בפוטנציאל ההשתכרות של שניהם, מצדיקים חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש.
 
לסיכום: הנסיבות החריגות, המצדיקות חלוקה בלתי שוויונית של רכוש משותף בעת גירושין, מופעלות במקרים חריגים בלבד. הכלל נותר עדיין חלוקה שוויונית של רכוש משותף, בעת גירושין.